למה לחכות לסוף הדרך כדי להיות מאושר?

את השם "אושר – לא מה שחשבתי" כבר המציאה ענת קלו-לברון בספרה הכה-מהמם, אבל כל אחד מאיתנו מבין בשלב מסוים בחייו שהאושר הוא בכלל לא מה שהוא חשב. האושר לא נמצא על איזו פסגת אוורסט רחוקה, ובניגוד לשיר - אני ממש לא מאמינה וגם לא רוצה להאמין ש"בסוף הדרך עוד תהיה מאושר". למה לחכות לסוף הדרך אם אני יכולה להיות קצת יותר מאושרת כבר עכשיו?

האושר נמצא בפרטים הקטנים – וגם הגדולים, של החיים. ברגעי התהילה והשיא, אבל גם בחיי היומיום. במעמד קבלת התואר הנכסף או המדליה על הפודיום בסוף המירוץ, כמו גם בהתכרבלות עם הילדים על הספה מול תכנית לכל המשפחה. האושר הוא לא שחור-לבן, הוא לא להיות מאושרת או אומללה. ומי שחושב כך, שייך בדרך כלל לצד השחור של הסקאלה.

את האושר, כפי שלמדתי מגרטשן רובין ב"פרויקט האושר" שלה, אפשר למדוד על מדד – מדד אושר אישי, שהוא שלי בלבד. מה מדד האושר שלי היום, ובכמה אני מאושרת יותר או פחות ביחס לאתמול? רובין החליטה לקחת שנה שלמה ובכל חודש להשקיע בתחום מסוים בו היא רוצה להיות מאושרת יותר, והפרויקט שלה נתן השראה לאנשים בכל העולם לעשות פרויקטים משלהם, כי לכל אחד הדברים הייחודיים העושים אותו מאושר.

בשנים האחרונות מתמלא מדף ספרי האושר שלי בניסיון למצוא את התשובות הייחודיות שלי לשאלת האושר: מ"אושר אמיתי" של מרטין סליגמן ועד "הרשימה" של יובל אברמוביץ', דרך "אלף שמות לאושר" של ביירון קייטי, "לבחור באושר" של ד"ר טל-בן שחר ועוד ועוד.

אבל כל אחד והדרך שלו, ולי הדרך שלי. אז הספר שלי נכתב בימים אלה תוך קבלת השראה מהכותבים הגדולים שאני קוראת וחיבורם עם דרך האימון האישי - שקובעת שהתוצאות בשטח הן תוצאה של מעשים, שלא נשארים בגדר מחשבה אלא יוצאים לפועל. כך נולדים הצעדים האישיים שלי לחיים מאושרים. כי כדי להשיג משהו – צריך לצאת לדרך. ומכיוון שגם המסע הארוך ביותר מתחיל בצעד אחד, זה הצעד הראשון. שיהיה לנו מסע מהנה, ותזכרו לעצור להריח את הפרחים בדרך אל המטרה.