#1 להשקות את האהבה

אהבה היא תכלית קיומנו. היא דרושה לנו כמו חמצן ומים.

פעם שאלה אותי בחורה צעירה שטרם הביאה ילדים לעולם מה שינתה בי האמהות. סיפרתי לה שעם האמהות גיליתי (בין אין-ספור הגילויים האחרים על עצמי) שאהבה יכולה להיות רב-ממדית, עמוקה מאין-סוף ואינה תלויה בדבר. המתת הזה של אהבת הורה לילד, אין שני לו. הוא אינו דומה לאהבת ילד להורה ואף אינו דומה לאהבת בני זוג. אחרי שחלק מגופךְ יצא ממך ומשוטט בעצמו בעולם, את אוהבת אותו יותר מאשר את עצמך. את מעריצה את האדמה שעליה הוא דורך. כל חיוך, כל מבט, כל צעד שלו - מעורר פליאה. אהבה אין-סופית יש לך ליצור החי הזה, שבראת בעצמך. אין מתנה גדולה יותר לתת לעצמך מאשר להביא ילד לעולם. את נותנת אהבה ומקבלת אהבה בעוצמות וברמות שלא ידעת שקיימות בכלל ושאת מסוגלת להן. וכן, עם הילדים הבאים האהבה אינה מתחלקת, היא מכפילה את עצמה.

עם אהבת הילדים שהבאנו לעולם, אין להזניח שלוש אהבות גדולות שאיפשרו אותה: הורינו, שהעניקו אהבה זה לזה ולנו, ונטעו בנו את רגש האהבה ומיומנויותיה; בן הזוג שלנו, שעמו הבאנו את הילדים האלה לעולם ובלעדיו זה לא היה קורה; וחשוב מכל (כן, חשוב מכל!) – אהבתנו לעצמנו. כי מי שרוצה לתת אהבה, צריך שיהיה לו מאגרים עצומים לתת מהם - ומאגרים צריך למלא.

אהבה היא אמנם רגש, אך לאהוב זו

פעולה שיש לעשות. זה לא מספיק רק להרגיש אהבה או לדעת שאוהבים – צריך גם לתת לזה ביטוי במעשים.