#4 להרשות לעצמנו לבכות

לפני כמה ימים סיפר לי בני שאחד הילדים בכיתה היה עצוב, ולכן כמה בנות החליטו לארגן עבורו מסיבה בכיתה שתרומם את רוחו. איך ידעתם שהוא עצוב? שאלתי, הוא בוכה הרבה, ענה לי בטבעיות. בכי הוא תגובה טבעית למצב שמעורר אצלנו רגש חזק שקשה לנו לבטא במילים. בכי הוא דרך טובה של הגוף לאותת לסביבה שאנחנו זקוקים לעזרה. עובדה שהילדים, הרגישים כל כך, הבינו את מה שהילד לא הצליח לבטא במילים, והתגייסו להוכיח לו את תמיכתם בו.

העניין הוא שדי מהר החברה מאותתת לנו שלבכי אין מקום. אנחנו מצהירים בפני ילדינו שברגע שהם יודעים לדבר, שיואילו נא להביע את מצוקותיהם במילים כדי שיקל עלינו להבין מה בדיוק הם רוצים. גם כשמתבגרים, ואפילו כשגדלים מאוד, החינוך החברתי למניעת בכי, ובייחוד "בנים לא בוכים", גורם להשתקת המנגנון הכל כך חיוני הזה, שיכול להביא לנו בדיוק את האמפתיה שאנחנו מבקשים בעזרתו, ולעתים די בכך.

הבעיה היא שרבים כל כך חונכו שלבכי אין מקום, שהם כלל לא יודעים איך להתמודד כשמישהו אחר בוכה מולם. הגישה האדלריאנית מאמינה בכל אדם, בכוחו ובעוצמות שלו. על פיה, כשאדם בוכה הוא לא מסכן, לא צריך לרחם עליו, וגם לא להתרחק ממנו פן נידבק בבכיו או בתוגתו. הבכי יכול לשחרר, הבכי יכול להרגיע, הבכי מוציא את הרגשות שהצטברו בעוצמה כזו שהוא חונק את הגרון, וזו הדרך המתאימה להביע אותם. כשנותנים לאדם שמולנו הרגשה נוחה עם הבכי שלו, קבלה של הבכי כדבר הכי טבעי, ומציעים כתף תומכת, חיבוק או יד מרגיעה, ולפעמים רק נוכחות מכילה – זה בדרך כלל מספיק. הבכי ייגמר ואת מקומו תתפוס רגיעה, שלווה, אנרגיות טובות.

המסר הוא פשוט: לא לפחד מבכי. ולא להתנצל כשבוכים. זה ביטוי טבעי לרגש אנושי, ממש כמו צחוק.